יוסף שיפריס הינו אחיהן של נילי שפיר ופנינה גרוס. אמם המנוחה השאירה צוואה וזו קוימה בביהמ”ש המחוזי, למרות התנגדותו של יוסף.
העיזבון כולל שני נכסים : קוטג’ בהרצליה, הרשום 3/4 על שם האם ו – 1/12 על שם כל אחד מהילדים מירושת אביהם, וכן חלקה ועליה בית ברמת השרון, הרשומה 1/2 על שם המנוחה ו-1/6 על שם כל אחד מן הילדים מירושת אביהם. המנוחה בצוואתה ביקשה לעשות “הפרדת רכוש” בין ילדיה, באופן שיוסף יהיה הבעלים של הקוטג’ כולו ואילו החלקה תחולק בין האחיות נילי ופנינה, כך שהמחצית שעליה עומד ביתה של פנינה תהיה כולה לה ובלבד שהיא תתגורר בבית זה כל ימי חייה, והמחצית הנותרת על כל זכויותיה תהיה כולה לנילי אחותה.
כדי להביא לתוצאה זו, צריך כל אחד מהאחים לוותר לטובת הנותרים על חלקו בירושת אביו בנכסים המיועדים להם, ואכן המנוחה התנתה את זכייתו של כל יורש במנה שלו בכך שהוא יוותר על חלקו בירושת האב. יוסף סירב לוותר על ירושת אביו והתנגד לצוואה. ביהמ”ש המחוזי דחה את התנגדותו ללא הנמקה. יוסף ערער לביהמ”ש העליון אשר בו נבחנה השאלה האם סירובו של יוסף לוותר על ירושת אביו גורמת לבטלות הצוואה.
בית המשפט העליון פסק כי הוראת הצוואה במקרה שלפנינו היא בת ביצוע, אלא שהיא תלויה בתנאי, וגם התנאי הוא כשר ואפשרי. אמנם הצוואה לא פירשה מה ייעשה אם אחד (או אפילו שניים) מן היורשים לא ירצו לקיים את התנאי ולא יוותרו על הירושה מן האב, אך סתימות זו יש לפרש לפי אומד דעתה של המנוחה (המצווה). כאשר הכוונה ברורה, רק הלשון קצרה מלהכיל או מלבטא את הכוונה, יכול בית המשפט לתקן את הלשון כדי שתבטא את הכוונה הברורה.
כמו כן, במקרה שלפנינו יכול בית המשפט גם לקרוא לתוך הצוואה “תנאי מכללא”. ברור כי אם הייתה כוונת המנוחה לנשל את יוסף מהצוואה, הרי שנישול גמור של יורש צריך מילים מפורשות, או לפחות כוונה ברורה מאוד. כאשר הבחירה היא בין פרשנות הנותנת תוקף לצוואה ובין פשרנות המבטלת את תוקפה, יש לבחור בפירוש הנותן לה תוקף. באנלוגיה ניתן לומר שעדיף ביצוע הוראות הצוואה על אי ביצוען, ואם לא ניתן לבצע את הוראות הצוואה ככתבן וכלשונן, צריך לבצען בקירוב.
אם בית המשפט ישקיף על סירובו הלגיטימי של המערער לוותר על ירושת אביו כעל בירור ש”התנאי לא יוכל עוד להתקיים”, התוצאה היא שחלקו ייפול ליורשים על פי דין, היינו, שתי אחיותיו.
בעיה נוספת בצוואה זו נוצרה עם האחות פנינה, תנאי המגורים של פנינה בבית כל ימי חייה יוצר קושי רב, אם פנינה תפר את התנאי – ייווצר אז מצב דומה למה שנוצר כיום על ידי יוסף, היינו סיכול הוראות הצוואה גם בנוגע לפנינה.
ולכן פסק בית המשפט כי על מנת לאמוד את דעת המנוחה – המצווה יש לאמור : “על מנת כן – לא ציוויתי”, ולכן בטלה הצוואה. התוצאה תהא שהרכוש האמור בצוואה יחולק בין היורשים על פי דין.