רוני ואפרת גבאי היו זוג נשוי, תושבי ארה”ב. עם השנים נתגלעו סכסוכים בין בני הזוג אשר הובילו להליכי גירושין. בטרם נפתחו הליכי גירושין, היו בני הזוג וילדיהם בביקור בארץ, כאשר בתום הביקור ביקש בנם הקטין דוד להישאר בישראל אצל קרובי משפחתו. הוריו הסכימו, שבו לארה”ב, ואילו הקטין נשאר בארץ. שבועות מספר לאחר מכן, לאחר שפרצה מריבה נוספת בין בני הזוג, חזר רוני לישראל והגיש תביעת גירושין נגד אשתו לביה”ד הרבני, וכן ביקש כי ביה”ד הרבני ידון בעניין משמורת הילדים. הדיינים בבית הדין הרבני פסקו באופן זמני כי משמורת הבן, דוד, תהיה בידי האב, ולפיכך הוצא צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד הקטין דוד.
הגב’ אפרת גבאי לא השלימה עם החלטת בית הדין הרבני והגישה בקשה לביהמ”ש המחוזי להחזרת הקטין לארה”ב וזאת על סמך “אמנת האג” (החזרת ילדים חטופים), תשנ”א – 1991.
ביהמ”ש המחוזי שמע את טענות בני הזוג ובסופו של הליך החליט כי על הקטין לחזור לאימו וכי השהות הזמנית של דוד בישראל לא שינתה את מקום מגוריו שהיה כאמור בארה”ב, על אף שהאם הסכימה לשהות הזמנית האמורה.
מר רוני גבאי לא שבע נחת מהחלטת ביהמ”ש המחוזי והגיש ערעור לביהמ”ש העליון בראשותו של השופט אהרון ברק. ביהמ”ש דן ארוכות בעניין זה ובסופו של הליך דחה את הערעור של האב.
הכלל הוא כי לפי “אמנת האג” יש להחזיר ילד חטוף למקום מגוריו הקבוע. ביהמ”ש קבע כי מקום מגוריו הקבוע של הקטין דוד אכן היה בארה”ב וכי מקום זה לא השתנה עקב שהותו הזמנית בארץ אצל קרובי משפחה. השופט ברק מצא כי הסכמת אפרת להבאת הקטין דוד לישראל הייתה כל כולה במסגרת ביקור קיץ, וכי לא הסכימה לשנות באופן קבוע את מקום מגוריו.
כמו כן, נקבע כי אפרת אף לא השלימה עם הישארותו של דוד בארץ ונאבקה כל הזמן להשבתו לארה”ב. בסיכומו של דבר, שלח ביהמ”ש את בני הזוג לדון בנושא משמורת הקטין בבתי משפט אמריקאים, שם מצוי מקום מגוריו הרגיל של הקטין.
במאמר מוסגר נציין כי “אמנת האג” נועדה לתת תרופה מיידית ע”י החזרת ילד שנחטף למקום מגוריו הקבוע, וזאת כדי שבית משפט במקום מגוריו הקבוע יחליט בעניין משמורת הקטין עפ”י עקרון העל שהוא כמובן טובת הקטין.