תביעות בנקאיות, כידוע, מוגשות לרוב בפרוצדורה אזרחית הנקראת “סדר דין מקוצר”. זהו פורמט של תביעה אותה ניתן להגיש לבית המשפט כאשר התובע אוחז בהתחייבות חתומה ע”י הנתבע לשלום לו סכום כסף מסוים. כאשר אדם פותח חשבון בנק, הוא מוחתם ע”י הפקיד על שורה ארוכה של מסמכים וביניהם, טופס פתיחת חסכון, שאחד מתנאיו הוא כי לפי בקשתו הראשונה של הבנק, ישיב הלקוח את מלוא הכספים אותם הוא חייב לבנק.
לתביעה, כאמור, על בנק לצרף, בין היתר, טופס זה וכן הוכחה באשר לגובה חובו של הנתבע, הוכחה שבדרך כלל מוגשת באמצעות דף החשבון האחרון וכן אשור פקיד הבנק אודות שעורי הריבית הנגבים. היתרון בפורצדורה זו, לעומת הגשת תביעה רגילה לבית המשפט, הוא בכך שבעוד שבתביעה רגילה מגיש הנתבע כתב הגנה שבעקבותיו נקבע התיק לקדם משפט, בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר על הנתבע להגיש תצהיר ובו פירוט מדויק של כל טענות ההגנה שלו. לאחר הגשת התצהיר בצירוף בקשה למתן רשות להגן, נקבע התיק לדיון שבו הנתבע נחקר בחקירת שתי וערב ע”י נציג הבנק. אם ביהמ”ש יגיע למסקנה כי אין לנתבע טענות הגנה הראויות להתברר במשפט, יכול הוא כבר בשלב זה לדחות את בקשתו של הנתבע לרשות להגן, ובכך נסתם הגולל על אפשרויותיו של הנתבע להתגונן והאופציה היחידה הנותרת בידו היא לערער על החלטת ביהמ”ש לערכאה גבוהה יותר., או להציג את טענותיו כנגד הבנק בתביעה נגדו, אם כי זו סוגיה אחרת לחלוטין ויש הטוענים כי אם טענות הלקוח נדחו במסגרת בקשתו לרשות להגן, אזי הוא מנוע מלהעלותן בשנית במסגרת תביעה נגד הבנק.
תחילה, נתייחס לשאלת חשיבות המהימנות בבקשות לרשות להגן. מחד גיסא, אסור לשופט בשלב של הדיון להיכנס לשיקולי מהימנות, דהיינו, אף אם השופט אינו מאמין לנתבע הנחקר על דוכן העדים, אך הנתבע אינו סוטה מגירסתו, גרסה אשר אם תתקבל ע”י ביהמ”ש, במשפט גופו, תהווה מחסום בפני תביעת הבנק, אזי חובה ליתן לו את הרשות להגן. מאידך גיסא, אם גירסת הנתבע לכשעצמה, איננה מעלה טענות, או שגירסת הנתבע קורסת על דוכן העדים והוא סותר את עצמו, אזי ניתן לדחות את בקשתו ולסרב ליתן לו את הרשות המבוקשת.
ומכאן לשאלת השאלות, מהו הפירוט הנדרש בבקשה לרשות להגן. הפסיקה קבעה כי על הנתבע “להיכבד ולהיכנס לפרטי פרטים באשר לטענות ההגנה שלו” – דהיינו, יש ליתן פירוט רב ככל האפשר, הווה אומר, לספר את עובדות המקרה, להגדירן במקום ובזמן, וכן לציין עפ”י שמות את אותם האנשים הקשורים למסכת העובדתית. נניח, למשל, שבנק מגיש תביעה נגד לקוחו בטענו כי הוא חייב לו 100,000 ₪ בגין יתרת החובה בחשבון, יתרה אשר חושבה לפי ריבית בנקאית חריגה. ושוב נניח, כי הלקוח – הנתבע, חפץ להתגונן בטענה כי הוא סיכם עם מנהל מחלקת האשראי של הבנק כי תינתן לו מסגרת מאושרת עד לסכום של 100,000 ₪ בריבית מעודפת, וכי עד לגובה סכום זה לא ידרוש הבנק את פרעון האשראי, וכל זאת כנגד בטחונות שעליהם הוסכם ושהופקדו בבנק בפועל. לנתבע שכזה, טענת הגנה טובה כנגד תביעת הבנק, על אף שלכאורה טענתו סותרת את טופס פתיחת החשבון לפיו, בכל עת, רשאי הבנק לדרוש את פרעונו המיידי של כל סכום אשראי אשר הוענק ללקוח. בעניין טענה בעל פה כנגד מסמך, כבר ניתנה מזמן פסיקה הקובעת כי המסמך הכתוב אינו מהווה מחסום בפני נתבע החפץ להוכיח כי לאחר חתימת הטופס ניתנה לו התחייבות ע”י פקיד הבנק, ולו התחייבות בעל פה, באשר לטיב היחסים שבין הלקוח לבין הבנק. במקרה שתיארנו, על הלקוח לפרט במדויק עם מי הוא סיכם את מסגרת האשראי, מתי והיכן סוכם הדבר, וכן מהו שיעור הריבית שעליו סוכם. כ”כ עליו להביא בתצהירו חישוב במדויק של גובה החוב אליבא דגישתו, ורצוי בענין זה להיעזר בכלכלנים המתמחים במתן חוות דעת חישוביות. אם הנתבע שלנו ידבוק בגירסתו על דוכן העדים, לאחר שמסר בתצהירו את הפירוט הנדרש, אזי מחובתו של ביהמ”ש להעניק לו את הרשות להגן, וזאת כדי שטענותיו תתבררנה במסגרת המשפט גופו, שבו יופיעו הנתבע ועדיו (אם ישנם) וכן עדים מטעם הבנק. ביהמ”ש ישמע את עדויותיהם של הצדדים ויתן את דברו.
חשיבותה של הרשות להגן איננה מתמצה רק במישור המשפט : לעתים, לאחר מתן הרשות, קל יותר לנהל מו”מ עם הבנק למציאת הסדר מניח את הדעת תוך כדי מתן הנחות לנתבע, כי הרי תמיד קיים החשש אצל שני הצדדים הוא יפסיד במשפט. בנוסף לכך, אין להקל ראש בעובדה כי מעת הגשת הבקשה לרשות להגן ועד ליום שמיעתה ע”י ביהמ”ש, עשויים לחלוף חודשים רבים שאף אותם אפשר לנצל לניהול מו”מ, אך זאת בלבד שהבקשה מנוסחת כדבעי ועומדת בדרישות הפסיקה, כי אחרת אף פרקליטי הבנק ידעו שאין לה סיכוי ולא יחששו מפני תוצאות הדיון בה.
מילת עצה אחרונה – אנו ממליצים לכם לדרוש שכל הסכם עם הבנק יועלה על הכתב – אין לוותר על דרישה זו. זכרו – כאשר פתחתם את חשבון הבנק, דאג הפקיד להחתימכם על שורה ארוכה של טפסים, שרובם ככולם, מנוסחים אך ורק לטובת הבנק, וכוללים שורה ארוכה של התחייבויות של הלקוח כלפי הבנק. כאשר הבנק הוא אשר מתחייב כלפי הלקוח, מותר ואף חובה לדרוש כי התחייבותו תבוא אף היא בכתובים, אחרת תתקשה להוכיחה בעת הצורך. ניתן כאן להשתמש באמרה הידועה בהצגת הדרישה בפני הפקיד – “רק אדם שאינו מתכוון לעמוד בהבטחותיו יחשוש להעלותן על הכתב”.