הגב’ נורית סולומון נישאה לד”ר אלי סלומון ברומניה, ובשנת 1987 עלו בני הזוג ארצה. נורית היא יהודיה ואילו בעלה הוא בן הדת היוונית אורתודוכסית. כעבור כמה שנים עלו יחסי בני הזוג על שרטון ונורית הגישה תביעת מזונות נגד בעלה. הבעל התנגד לתשלום מזונות לרעייתו וביהמ”ש המחוזי בת”א קיבל את עמדת הבעל.
החוק בארצנו קובע כי אדם חייב במזונות בן זוגו לפי הדין האישי החל עליו. למשל במקרה של יהודים, הדת קובעת כי חובתו של בעל יהודי לזון את אשתו ועל כן נוהגים בתי הדין ובתי משפט אצלנו לחייב בעלים לשלם מזונות לנשותיהם.
במקרה של נורית ואלי, היה על נורית להוכיח כי גם הדת היוונית אורתודוכסית מחייבת את בעלה לזון אותה. במהלך המשפט, בבית המשפט המחוזי, לא הביאה נורית הוכחות בקשר למשפט היווני אורתודוכסי, ולכן לא הרימה את נטל ההוכחה ולא הוכיחה כי דתו של בעלה מחייבת אותו לשלם לה מזונות.
על פסק הדין של ביהמ”ש המחוזי הוגש ערעור ע”י נורית ובערעור נתבקש ביהמ”ש העליון לבחון את הסוגיה מחדש. הנשיא שמגר אשר שמע את הערעור הצדיק את קביעתו של ביהמ”ש המחוזי, לפיה היה על נורית להביא ראיות לקיומה של חובת מזונות לפי הדת היוונית אורתודוכסית.
יחד עם זאת, ביהמ”ש העליון גרס כי חוק יסוד, כבוד האדם וחירותו, אינו מאפשר הפקרת בן זוג למחסור ורעב, כי הרי הדבר מהווה פגיעה בכבודו של בן הזוג, אך במקרה זה ביהמ”ש העליון לא פסק מזונות לנורית, מאחר ומצא כי היא משתכרת באופן שיכול לקיים אותה ממעשה ידיה.
ביהמ”ש קבע, לאחר שבחן את הכנסותיה, כי גם אם היו מיושמות אמות המידה הרגילות והמקובלות בבתי משפט בארץ, הרי שגם אז לא הייתה נורית זכאית למזונות. בנסיבות העניין נדחה ערעורה של נורית אך בית המשפט קבע כי כל צד ישא בהוצאותיו.