בני הזוג אייל שרויים בסכסוך מתמשך אשר גרם לגב’ אייל וילדיה לעזוב את ביתם הנמצא בחווה חקלאית באזור הגליל ולעבור להתגורר בדירה שכורה בירושלים. ביהמ”ש בחיפה אשר אליו הוגשה תביעת המזונות לא שוכנע שהייתה הצדקה לעזיבת האם וילדיה את ביתם כאשר לדעתו יכלו לנסות למצוא הסדר נאות של מגורים בנפרד במסגרת החווה בה הם מתגוררים, ולכן לא חייב ביהמ”ש את האב להשתתף בהוצאות משפחתו עבור שכירות והחזקת הדירה בירושלים, בנוסף לתשלום המזונות אותם הוא משלם.
משלא נענה בית המשפט לבקשת הגב’ אייל בדבר חיוב האב בהוצאות השכירות, הגישה ערעור לבית המשפט העליון. כמו כן, ביקשה האם לשוב עם ילדיה להתגורר בביתם אך נתקלה בסירובו של האב ולכן נאלצה שוב לשכור דירה בירושלים ולרשום את ילדיה ללימודים באזור.
הבקשה העיקרית בתיק זה הינה בקשה למזונות זמניים בשיעור הגבוה מזה שנפסק בעבר ע”י הערכאה הראושנה, ולכן לא תידון גם בערעור לעליון (הפתרון לגבי בקשה זו הינו פניה לבית משפט לענייני משפחה).
אם כן הדיון התמקד בנושא הוצאות השכירות. על פי תקנות סדר הדין האזרחי סעד זמני (שבמקרה זה הינו הגדלת שיעור המזונות באופן זמני) יינתן רק “מטעמים מיוחדים”.
אותם טעמים מיוחדים נלמדים ע”י בחינת הנזק הצפוי לכל אחד מהצדדים כתוצאה ממתן הצו הזמני או אי נתינתו.
ביהמ”ש נוטה להושיט את הסעד הזמני לאותו צד הצפוי לו נזק בלתי הפיך עד להכרעה בערעור אך ישנם מצבים בהם מקשה ביהמ”ש את התנאים למתן הסעד וזאת כאשר הוא מתבקש לשנות מצב קיים או להטיל חובת עשה שלא הוטלה קודם.
על מנת שיושיט ביהמ”ש את הסעד האמור, על מבקשו לשכנע את ביהמ”ש כי אין ביכולתו לקיים את צרכיו הבסיסיים ולו בצורה הדחוקה ביותר. נשאלת השאלה האם במקרה זה שוכנע ביהמ”ש שההמתנה עד להכרעת הערעור תותיר את האם וילדיה במצוקה קשה במיוחד?
התשובה לכך היא שלילית. ביהמ”ש הסתמך בהחלטתו על רמת החיים הגבוהה אותה ניהלו האם וילדיה וכן על העובדה שהורי האב תומכים בה ובילדיה בתקופה האחרונה, אשר על כן לא מצא ביהמ”ש לנכון להקדים את המאוחר ולחייב את האב בתשלום נוסף.