צילה וראובן נישאו בשנת 1960. ראובן היה קצין בקבע עד לפרישתו בשנת 1976. לאחר פרישתו הקים עסק שלימים הפך לחברה. בשנת 1986 עזב ראובן את דירת המגורים המשותפת, ומאז חיים בני הזוג בנפרד.
צילה פנתה לביהמ”ש כדי שיצהיר על בעלותה בחלקים שווים ברכוש המשיב, וביהמ”ש קבע כי צילה זכאית למחצית שווי הרכוש של ראובן כפי שהיה ב-1986. גם צילה וגם ראובן התנגדו לקביעה זו של ביהמ”ש. כל אחד מהם הגיש ערעור, צילה בטענה שהיא זכאית למחצית רווחי החברה שהופקו או שיופקו בעתיד, וראובן בטענה שלו ולאשתו היו עסקים נפרדים:ראובן ניהל חברה ואילו צילה הייתה פסיכולוגית בעלת קליניקה פרטית, המדובר בעסקים נפרדים לחלוטין, ולכן הוא לא צריך להתחלק אתה בשווי העסק שלו, והיא לא צריכה להתחלק עמו בשלה.
ההשקפה העומדת ביסוד קביעת ביהמ”ש היא כי שני בני הזוג תורמים, כל אחד בדרכו, במידה שווה לרווחת המשפחה. תרומתו של כל אחד מבני הזוג לקופה המשותפת איננה בהכרח תרומה כספים ממקורות חיצוניים. התרומה יכולה להיות של עבודות בית, טיפול בילדים וחינוכם ואף ע”י קיומו וטיפוחו של בית משותף, כך שבן הזוג השני יכול לעבוד מחוץ לבית בשקט. על בסיס השקפה זו נקבע כי בני זוג המנהלים אורח חיים תקין ומאמץ משותף, הרכוש שנצבר ע”י אחד מהשניים נמצא בבעלותם המשותפת.
שותפות זו נלמדת מעצם קיומם של חיים משותפים גם אם רשם הבעל את הרכוש על שמו בלבד. שותפות זו חלה גם על עסקים, חסכונות וקופות גמל. שותפות זו קיימת גם אם לא שררה הרמוניה מלאה בחיי בני הזוג. די בכך שבני הזוג קיימו מינימום של חיים משותפים תחת קורת גג אחת ללא קרע או פרוד של ממש. חובת ההוכחה של הטענה שלא נתקיים שיתוף בנכסי בני הזוג או בנכס מסוים היא על מי שטוען כך.
במקרים רבים הכוונה לסיים את השיתוף ברכוש מתבטאת בעזיבת אחד מבני הזוג את הבית המשותף, הכוונה לסיים שיתוף בנכסים שונים יכול שתתקיים במועדים שונים. אין חובה שהשיתוף בכל הנכסים יסתיים באותו תאריך בבת אחת.
כאשר מוערך הערך הנוכחי של הנכס העסקי העומד לחלוקה יש לבדוק גם את הצפי של התפתחותו ורווחיו של העסק בעתיד, כך שחלקו של בן הזוג כולל גם רווחים צפויים בעתיד. הצדק מחייב שבן הזוג, כפי שהוא נהנה מרווחים צפויים, ישא גם בסיכון להפסדים עתידיים. אין להוסיף לחלק זה של בן הזוג עפ”י הערך הנוכחי של העסק זכות לקבלת רווחים או הפסדים לא צפויים בעתיד. סיבה עיקרית לכך היא לצמצם ככל האפשר את הקשר בין בני הזוג שנפרדו.
מסיבות אלו דחה ביהמ”ש את התנגדותם של צילה וראובן לקביעתו הקודמת והשאיר על כנה את החלטתו כי צילה זכאית למחצית שווי הנכסים, כולל נכסי החברה נכון ל-1986 ולא מעבר לכך.