עפ”י חוק ההוצאה לפועל, כאשר יש לראש ההוצל”פ יסוד להניח שחייב עומד לצאת מהארץ ובכך לסכל הליך או להכביד על ביצוע פס”ד, הוא רשאי לצוות על עיכוב יציאתו מהארץ של החייב או להתנות את יציאתו במתן ערובה כדי להבטיח את ביצוע פסה”ד. עפ”י חוק זה, אין הבחנה בין חיוב מזונות לחיובים אחרים. אין אמות מידה מקלות כאשר דנים בפס”ד למזונות. ההבדל היחיד הוא שבניגוד לצו עיכוב יציאה בגין חיוב כספי רגיל, שתוקפו של הצו שניתן בגינו פג בתום שנה מיום נתינתו,בצו עיכוב יציאה בענין חוב מזונות מגבלת זמן זו אינה קיימת.
בשנת 1994 תוקן חוק ההוצאה לפועל, באופן שהמונח “לעזוב” הוחלף במונח “לצאת”. קרי – הכוונה כעת לכך שהחייב לא “עוזב” את המדינה, אלא פשוט עומד לצאת ממנה, היינו, כבר לא ימצא בתחום שיפוטה. כבר אין צורך להוכיח כי כוונת החייב לעזיבה, שהוא מונח חמור יותר מאשר סתם “יציאה” מן הארץ.
כעת אין לפרש את החוק כמתייחס רק לעזיבת קבע או לעזיבה לתקופה ממושכת. יחד עם זאת, כדי לבקש צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד החייב, לא די בקיומו של חיוב כספי, אלא שיש צורך בראיות המצביעות על סכנת סיכול או הכבדה בביצוע פסק הדין. שני התנאים שנקבעו בחוק ההוצל”פ לצורך הוצאת עיכוב היציאה מהארץ כנגד החייב הם:
- קיים יסוד להניח שהחייב עומד לצאת מהארץ.
- יציאתו של החייב עלולה לסכל או להכביד על ביצוע פסה”ד.
מתוך מתן משקל לזכות החוקתית של האדם לצאת מהארץ, אומץ בביהמ”ש מבחן של חשש כן ורציני להבדיל מקרבה לוודאות. מבחן זה קובע אמת מידה חוקתית כאשר מול זכותו של החייב לצאת מן הארץ, ניצבת זכות הזוכים לממש את זכות הקניין שלהם בחוב, היינו, זכותם לגבות את החוב.
גם אם ניתן לאסור על יציאתו של החייב במזונות מן הארץ, על ראש ההוצל”פ לבדוק אפשרויות חילופיות פחות חמורות להבטחת ביצוע פסק הדין למזונות, וזאת ע”י הפקדת ערבויות להבטחת גביית המזונות. חופש היציאה מהארץ מעוגן כיום בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, לכן יש לבחון מחדש את האיזון שנעשה עד היום בפסיקה בין זכות הזוכים לממש את חובם לבין הזכות החוקתית לצאת בחופשיות מהארץ.
בדיון בביהמ”ש לענייני משפחה, סירב ביהמ”ש לבטל צו עיכוב יציאה מהארץ ללא ערבות. באותו מקרה, המזונות ששולמו בהוצאה לפועל היו לקטין בן 13 שנה הסובל מדיסקלציה, ולאשה עבור השלמת מזונותיה. תשלום המזונות היה בסך -.1,500 ₪ לילד ולאשה יחדיו. החייב, מצדו, הצהיר כי יש לו צורך אישי ועסקי לצאת לחו”ל לעתים תכופות.
לבני הזוג היתה דירת מגורים אותה מכרו וחילקו ביניהם את כספי המכירה, אך בפסק דין לגבי דירת המגורים, שהיה הנכס העיקרי של החייב, נקבע כי הדירה לא תוכל לשמש כבטוחה למזונות משום שעפ”י ההסכם בין בני הזוג, שניהם התחייבו שלא להטיל עיקול על הדירה או על כספי מכירתה. ביהמ”ש מצא כי כיום, אין רכוש המאפשר הבטחת מימוש פסה”ד למזונות בו נקבעו חיובים עתיים ועתידיים. כן ציין ביהמ”ש כי לא הוגשה התחייבות של מקום העבודה לשלם את המזונות בתקופה בה ישהה החייב בחו”ל. מכאן שלא נשארו נכסים מהם ניתן לגבות בפועל את חוב המזונות בהעדרו של החייב מהארץ.
למרות קביעה קשה זו, קבע ביהמ”ש ככלל, כי הזכות החוקתית לצאת מהארץ משפיעה גם על טיב הערבויות שנדרש חייב במזונות להפקיד כדי לצאת מהארץ. אין לחייב את החייב בלעדית ליתן ערבות של שני ערבים שיציאתם מהארץ תעוכב. לעתים, חיוב החייב במזונות להמציא שני ערבים כאלה הופכת את יציאתו של החייב מהארץ לבלתי אפשרית, כאשר ידו אינה משגת להמציא שני ערבים. הכבדה יתרה מעל הנדרש בענין המצאת ערבויות, חורגת מהמטרה שלשמה נקבעות ערבויות בסוגיה זו. האיזון הראוי צריך לאפשר לחייב להמציא גם ערבויות אחרות לצורך יציאתו מהארץ, להבדיל משני ערבים שיציאתם תעוכב. אין מניעה שהחייב ימציא נכס מקרקעין כבטוחה לחיוב המזונות בתוספת ערבוה נוספת שתאפשר גביית מזונות שוטפים עד למימוש בפועל של נכס המקרקעין שמטיבו מימושו אינו מיידי. החייב רשאי גם להציע ערבויות אחרות שייבחנו ע”י ראש ההוצל”פ.
פס”ד זה פתח פתח לכל אותם החייבים המוגבלים ע”י צו עיכוב יציאה מהארץ, להציע לראש ההוצאה לפועל ערבויות חילופיות, במקום שני ערבים שיציאתם תעוכב, שייבחנו על ידו ויכול ויאפשרו לחייב לצאת מהארץ גם ללא הקושי שבהמצאת מי שיסכים לערוב לו, ואף להישאר מעוכב עד לשובו של החייב מחו”ל.