המועצה המקומית זכרון יעקב ניהלה במשך שנים חשבונות בנק בבנק דיסקונט לישראל בע”מ סניף זכרון יעקב, תוך כדי רחישת אמון מלא הן למנהל הסניף והן לעובדיו. לטענת אנשי המועצה, לאחר ששמעו שמועות בדבר אי סדרים בין הבנק לבין חלק מלקוחותיו, החליטו לבדוק את מערך חשבונותיה של המועצה המתנהלים בסעיף. בדיקת החשבונות בוצעה ע”י חברת “שגיא” המתמחה בביצוע בדיקות חשבונות בבנקים, ומומחה מטעמה קבע בחוות דעתו מיום כי שש הלוואות צמודות מדד שניתנו למועצה ע”י הבנק חויבו בריבית חריגה האסורה עפ”י חוק הריבית, תשי”ז – 1957. עלינו לציין כי ההלוואות ניתנו בין השנים 1985 – 1980. בעקבות ממצאי המומחה, הגישה המועצה תביעה כספית נגד הבנק בבית המשפט השלום בתל-אביב-יפו, בה טענה כי על הבנק להשיב לה את כל אותם סכומי הריביות שנגבו בניגוד לחוק הריבית.
פרקליטי הבנק הגישו בקשה לבית המשפט לדחות את תביעת המועצה על הסף, וזאת מחמת התיישנות. הבנק טען כי המועצה אינה יכולה לתבוע חיוב כלשהו שנעשה בחשבונותיה מעבר לתאריך 13/04/1987, היינו, 7 שנים עובר להגשת כתב התביעה, וזאת בהסתמכו על סעיף 6 לחוק ההתיישנות, אשר קובע כי ספירת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התביעה. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע כי אם נעלמו מהתובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. ממשיך סעיף 7 לאותו החוק וקובע אף סייג נוסף – קרי “היתה עילת התובענה תרמית או הונאה מצד הנתבע, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעה התרמית או ההונאה”.
בפני בית המשפט עמדו מספר אופציות באשר למועד שיילקח בחשבון לצורך קביעת תחילת ההתיישנות:
- מועד קבלת ההלוואות.
- מועד ביצוע התשלומים עפ”י הסכמי ההלוואות.
- המועד בו נודעו לתובע העובדות המהוות את עילת התביעה – קרי סעיף 8 לחוק ההתיישנות.
- המועד בו נודע לתובע דבר התרמית או ההונאה מצד הנתבע – קרי סעיף 8 לחוק.
לגבי סעיף 6 לחוק ההתיישנות, היינו, תקופת ההתיישנות הרגילה של 7 שנים מהיום שבו נולדה עילת התביעה, קיבל בית משפט השלום את עמדת הבנק, ואכן קבע כי כל חיוב שנעשה בחשבונות המועצה לפני 13/04/1987 התיישן, ואין לתבוע בגינו. יחד עם זאת, בקשת הבנק לדחות את תביעת המועצה על הסף נדחתה, וזאת בהסתמך על סעיף 7 לחוק ההתיישנות, הכל כמוסבר להלן.
בית המשפט מצא כי בכתב התביעה של המועצה צוין – “לאור תוצאות הבדיקה הסתבר לתדהמתה (של המועצה – ג’.ב.), כי הנתבע (קרי-הבנק – ג’.ב.), ניהל את החשבון תוך שהוא פועל בניגוד לדין…. ותוך ניצול האמון המוחלט של התובעת (המועצה) בנתבע ובחישוביו.” בית המשפט קבע כי אמירה זו בכתב התביעה מצביעה על מעשה התרמית הנטען ע”י המועצה, וכי יש לתת למועצה הזדמנות להוכיח את טענותיה בדיון ממצה בין כתלי בית המשפט.
טענת תרמית, לדעת בית המשפט, היא טענה כבדת משקל, ואין לדחותה על הסף.
במשפט אחר, קבוצת מגדלי ירקות בע”מ נגד בנק לאומי לישראל בע”מ, סברה ערכאת ערעור של ביהמ”ש המחוזי בת”א כי מטרת סעיף 7 לחוק ההתיישנות היא להגן על הצבור בפני מעשי רמיה למיניהם ולשלול ממבצעי המעשים הללו את ההגנה של מרוץ הזמן. אין צורך בכתב התביעה לנקוט חד משמעית בלשון “תרמית” ו/או הונאה, אלא די בהרצאת הפרטים והעובדות המהותיות שעליהן מבוססות טענות אלו. ואף אם תובע לא השכיל לפרט באופן מניח את הדעת את התשתית העובדתית לטענת המרמה, הרי שבעיני בית המשפט המחוזי בת”א, עדיף לאפשר לתובע שכזה לתקן את תביעתו מאשר לדחותה על הסף מחמת התיישנות.