שרית, אם גרושה, הגישה בקשה לראש ההוצאה לפועל להרשות לה לגבות הפרשי מזונות קטינה לתקופה של כ-5 שנים.
מזונות הקטינה נקבעו בהסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין, כלומר הסכם הגירושין הוא הסכם מחייב.
האב טען שמאחר ושרית לא דרשה את כל סכום המזונות מלכתחילה, היא בעצם ויתרה עליהם ואין ביכולתה לדרוש את ההפרש למפרע. טענה זו נדחתה ע”י ביהמ”ש שקבע כך : אם הורי קטינה יהודים, אין בכלל צורך ברשות מראש ההוצאה לפועל כדי לגבות את הפרשי המזונות של הקטינה.
עפ”י חוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) תשי”ט – 1959, הוראות מהותיות והוראות פרוצדורליות של החוק לא חלות על מי שחייב במזונות קטינה וחל עליו הדין האישי, כלומר הדין הדתי ובמקרה שלנו מאחר ומדובר ביהודים, דיני המשפט העברי.
רק כאשר לחייב במזונות אין חובה מכוח הדין האישי שלו, או כאשר אין לו דין אישי בכלל, החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות) יחול. במקרה כזה הרשות לגבות הפרשי מזונות של מזונות קטינה צריכה להינתן ע”י ביהמ”ש למשפחה ולא ע”י ראש ההוצאה לפועל או על ידי ביהמ”ש המחוזי.
כאשר ניתן פסק דין למזונות והוגש לביצוע בהוצאה לפועל, חל על ביצוע פסק הדין חוק ההוצאה לפועל ולא חל יותר הדין האישי. חוק זה קובע, שהטוען שמילא אחר פסק דין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או חלקו, צריך להוכיח זאת.
אם נושה, כדוגמת שרית, אינה גובה מזונות במשך תקופת ממושכת, בלי הסבר להתנהגותה, מעשיה יכולים להביא לכך שהיא תצטרך להוכיח שהחוב לא סולק, והאב, שחייב בזמונות, לא יצטרך יותר להוכיח בעצמו ששילם.
עפ”י הפסיקה, גם בדין האישי, העובדה שלא נגבו בעבר כל המזונות אינה מעידה על כך שהזוכה במזונות ויתרה על מזונותיה.
לענין זה אומר דיין בית הדין הרבני הגדול, הרב מרדכי אליהו, כי אם האם לא פנתה להוצאה לפועל מייד, זו אינה הוכחה לויתור על המזונות וכל עוד קיים החוב עפ”י פסק דין, חייב הנתבע לשלם אותו והוא אינו יכול לטעון שהוא פרע אותו או שויתרו על התשלום מבלי שיש לו לכך הוכחה. מכאן שגם הוראות הדין האישי תואמות את החוק האזרחי. הדיון בבית המשפט האזרחי שונה מהדיון בבית הדין הדתי. הגישה שונה, דיני הראיות שונים, דרכי הדיון שונות ולפעמים גם התוכן הממשי של הפסק שונה. דיני הראיות של הדין האישי הנדון בבית המשפט הרבני אינם חלים בבית המשפט למשפחה. מכאן שהם גם לא חלים בדיון בפני ראש ההוצאה לפועל מאחר ולדיון כזה יש הסדר ממצה בחוק ההוצאה לפועל שאינו מפנה בכלל לדין האישי של החייב במזונות.
מהמקרה של שרית עולה המסקנה כי גם כשאם או אב לא תובעים את כל המזונות שנקבעו להם בפסק הדין לגירושין, הם יכולים לתבוע את הסכום שלא תבעו עדיין גם כאשר חלף זמן מאז מתן פסק הדין למזונות. עפ”י חוק ההתיישנות, פסק דין מתיישן רק לאחר 25 שנה, מבלי שהזכאי לפיו עושה פעולה כלשהי כדי לבצעו, כלומר התביעה תתקבל גם לאחר שנים רבות, עד 25 שנה. יחד עם זאת, אם חלפה תקופה ארוכה, עלול נטל ההוכחה להתחלף בין הצדדים, היינו, כמוסבר לעיל, הזוכה הוא אשר יצטרך לתת הסבר מדוע לא פעל לגביית סכום פסה”ד במשך תקופה כה ארוכה.