לאה ודוד הר נישאו זל”ז בתאריך 05/09/1989. נישואיהם ידעו עליות ומורדות ובתאריך 19/09/1996, תבע הבעל את אשתו בבית הדין הרבני לגירושין, וכן ביקש כי כל הנושאים המשותפים לזוג המסוכסך, יידונו באותה ערכאה משפטית. בעשותו כך, רצה הבעל “לתפוס” סמכות בבית הדין הרבני, כדי שיהיה לו יתרון טקטי על פני רעייתו – שכבר לא הייתה כל כך אהובה עליו. לאחר הגשת תביעת הבעל, פנתה לאה לביהמ”ש המחוזי וביקשה ממנו לדון במזונותיה, אך דוד התנגד לתביעת האישה וטען כי הוא “תפס” סמכות בבית הדין הרבני ולכן ביהמ”ש המחוזי מנוע מלדון בתביעת המזונות של האישה.
פסיקת בית המשפט העליון בנושא הסמכות הנ”ל קבעה שלושה כללים פשוטים ואלה הם :
- תביעת הבעל לגירושין צריכה להיות כנה.
- עניין כריכת מזונותיה של האישה בתביעת הגירושין צריכה להיות כדין.
- עניין כריכת מזונותיה של האישה בתביעת הגירושין צריכה להיות כנה.
בית המשפט המחוזי דחה את טענות הבעל, וקבע כי תביעתו לגירושין לא הייתה כנה, הואיל והיא נעדרת פירוט של עוצמת השיבוש בחיי נישואין ומה הביאו להחלטה להתגרש. כמו כן, ביהמ”ש המחוזי מתח ביקורת על הבעל בטענה כי הוא לא ציין בתביעת הגירושין שלו שיש לו קשרים רומנטיים עם אישה אחרת.
הואיל וביהמ”ש המחוזי קיבל את טענות האישה שתביעת הגירושין של הבעל לא הייתה כנה, הרי שנסללה הדרך לביהמ”ש המחוזי לדון בתביעת לאה למזונות.
ברור שדוד לא שבע נחת מההחלטה הנ”ל ולכן ערער עליה לביהמ”ש העליון וערעורו נתקבל.
כב’ השופט אור בביהמ”ש העליון היה בדעה כי תביעת הגירושין של הבעל אכן הייתה כנה, וכי העובדה שהוא לא הזכיר בתביעתו את יחסיו עם אישה אחרת איננה מצביעה על כך שאין הוא מעוניין להתגרש מלאה. על ביהמ”ש לבדוק אם לכאורה יש לבעל עילה לגירושין ולא את ההוכחות לביסוס העילה. דווקא מדברי האישה, לפיהם הבעל שם את עינו באחרת, למדים אנו כי מערכת היחסים בין בני הזוג אינה תקינה ולכן חפץ הבעל להתגרש.
בסופו של הליך קיבל ביהמ”ש העליון את ערעורו של הבעל וקבע כי ביהמ”ש המחוזי טעה כאשר החליט שתביעת הבעל לגירושין אינה כנה. בעשותו כן, הוחזר התיק לבית הדין הרבני כדי שערכאה זו תחליט אם האישה זכאית למזונות ואם כן, מה יהיה גובהן. התוצאה הייתה כמובן שביהמ”ש המחוזי היה מנוע מלדון בתביעת המזונות של האישה.
במקרה זה ברור שהבעל הצליח בניסיונו “לתפוס סמכות” בבית הדין הרבני.