מקרה שהיה וכך היה. ביהמ”ש בת”א פסק לקטין מזונות בסכום של 1,000 ₪ לחודש. לאמו, שעבדה בעבודה עצמאית באותה עת, לא נפסקו מזונות כלל, וזאת בהתאם לכלל הידוע של המשפט העברי “מעשי ידיה תחת מזונותיה”.
לאחר הקמת בית המשפט לענייני משפחה למחוזות ת”א וגוש דן, הועבר התיק לערכאה זו ונתקיים דיון נוסף בענייניהם של הקטין ואמו, שעד אז הספיקה להיות מפוטרת מעבודתה כמזכירה באחת מהתעשיות הממשלתיות היותר ידועות, וזאת לאחר שבעלה נהג להטרידה הן טלפונית והן ע”י ביקוריו התכופים והקנטרניים במקום עבודתה. פרקליט האישה טענה בפני בית המשפט לענייני משפחה, כי הואיל והאישה אינה עובדת עוד, הרי שעל בעלה לשלם מזונות לא רק עבור הילד, אלא אף עבור האישה, וכל זאת בנוסף להוצאות הדיור שעליו לשאת בהן.
כאשר שמע השופט כי האישה הפסיקה לעבודה, הוא מיד פסק כי על האב להוסיף למזונות הקטין גם הוצאות גן חובה, וכן 30% מהוצאות החזקת הבית, וזאת בהתאם לקבלות אותן תמציא האישה (חשמל, מים, גז, טלפון, ועד בית ומיסי עירייה).
באשר למזונות לאישה עצמה, התייחס ביהמ”ש לשתי טענות עיקריות אותן העלה הבעל : (הבעל אינו מתגורר עם האישה מחמת צו פינוי שזכו בו הורי האישה שהגישו נגדו [במאמר מוסגר יצויין כי דירת בני הזוג היתה שייכת להורי האישה והם דרשו את פינויו של בעלה לאחר שהחל להכות פיזית בבתם]).
האישה לא פוטרה אלא התפטרה ע”מ שתוכל לתבוע את מזונותיה היא וע”י כך ליפול לעול נוסף על כתפי בעלה – היינו, טענת הבעל היתה כי האישה בכוונה תחילה גרמה לכך כי מעבידתה תמסור לה מכתב פיטורין אך ורק לצורך הליכי הגירושין אותם ניהלה נגדו.
בית המשפט דחה נחרצות את טענות הבעל וטעמיו היו :
- השופט האמין לעדותה של האישה לפיה התנהגותו של הבעל כלפיה היתה קשה וחמורה, וכי לא היה בכוחה לעמוד כנגד התנהגותו ומאחר והדירה בה הם התגוררו היתה בבעלות הוריה, היא ביקשה מהם לפנותו מהדירה. כן גם להוריה היתה סיבה מספקת לפנותו מדירתם, שכן הוא אף התנהג כלפי אמה של האישה באופן שהביא את האם לפנות למשטרה, כך שגם לאם היתה עילה לפנותו מדירתם. כותב שורות אלה מציין שעל פי הדין העברי, אין אדם חייב במזונות לאישה שאינה גרה עמו, אלא אם כן האישה מוכיחה כי יש לה סיבה אשר מצדיקה את סירובה לחיות בצוותא אחת עם בעלה. בדיוק על הלכה זו ניסה הבעל להבנות, אך בית המשפט מצא כי התנהגותו של הבעל, הן כלפי אשתו והן כלפי אם אשתו היתה כה מחפירה וכה אלימה, עד שסיפקה את העילה המשפטית הדרושה לפיה אין אישה הנמצאת בנסיבות כגון אלו חייבת להוסיף לגור בכפיפה אחת עם בעלה וזכותה שלא לגור עמו ואף לזכות בכך שהוא יוסיף לזון אותה.
- באשר לטענת הבעל לפיה לא פוטרה האישה מעבודתה, קבע ביהמ”ש כי מדובר בטענת סרק, וכי בפועל אכן הופסקה עבודתה של האישה בתאריך 30.5.96, כן נקבע כי לאישה לא הייתה יד בהפסקת עבודתה, וכי דווקא לבעלה היתה יד בפיטוריה, שכן התנהגותו היא שגרמה לה לאחר לעבודה – במילים של ביהמ”ש – כך גם ההטרדות שהטריד אותה במקום העבודה, לרבות הצורך להקדיש זמן לדיונים משפטיים והצורך להקדיש זמן לפגישות הכרוכות בהליכים משפטיים שבין הצדדים.
הבעל, בעל מונית ומתפעלה, טען כי הוא משתכר – 600 ₪ לחודש, אך כבר בחקירתו הנגדית חזר בו והודה כי השתכרותו עולה לכדי 1,600 ₪ לחודש. יש לציין כאן כי, בניגוד לדין, לא צירף הבעל לכתב הגנתו תלושי שכר וכן לא דוחות למס הכנסה. ביהמ”ש לא האמין לבעל, מה עוד שבכתב הגנתו הוא טען כי ההוצאות הממשיות שהוצאו בבית היו 3,250 ₪ לחודש, ואם השתכרות היתה רק 600 ₪ לחודש, אזי מהיכן צמחו לו 2650 ₪ נוספים לשם כיסוי הוצאות אלו?
לנוכח כל האמור לעיל, פסק ביהמ”ש כי על הבעל לשלם לא רק את מזונות הקטין כפי שפורט לעיל, אלא אף את מזונותיה של רעייתו בשיעור של 1,000 ₪ לחודש, וכן את הוצאות החזקת הבית בגין האישה (יתרת ההוצאות בגובה 70% עבור חלקה של האישה).
הלקח אותו יש ללמוד מפסק הדין הנ”ל אינו מסובך. ראשית כל, רצוי לבעל כי האישה תוסיף לעבוד, אחרת יחויב אף במזונותיה. שנית, נכון הוא שפרקליטי בעלים נוהגים לתת עצה לפיה על הבעל להצהיר על הכנסות נמוכות ככל האפשר, אך יש רף מסוים שמתחתיו אין הדבר הגיוני והוא יפסל על הסף ע”י ביהמ”ש. יש לזכור – בית המשפט בתוך עמו חי, אין הוא מנותק מחיי היומיום, ולא ניתן “לעבוד” עליו – ע”כ רצוי (ואף חובה חוקית היא) להצהיר על הכנסות אמיתיות, כמו כן על הוצאות אמיתיות.