שולמית ודוד לוי נישאו בשנת 1953 ונולדו להם שישה ילדים. בני הזוג ניהלו חיי נישואין בלתי תקינים מאד. בשנת 1973 נישא דוד פעם נוספת, לאחר ששנה קודם לכן כבר נולד לו בן מאשתו השנייה. עם זאת, לא נאות ליתן לשלומית גט עד שנת 1993.
משנת 1968 לא גר דוד עם שלומית באופן סדיר וקבוע, אלא רק לסירוגין, מיד לאחר נישואיהם התגוררו בני הזוג בביתו של אבי דוד. בשנת 1968 יזמה שולמית חכירה מגרש ממינהל מקרקעי ישראל, הנכס נרשם על שמה ובניית הנכס נעשתה בשלבים.
בית המשפט במחוזי קבע כי דוד היה שותף בבניית הנכס וסייע במימון הבנייה וקיבל את תביעתו להצהרה בדבר היותו שותף לשולמית בנכס הנדון מכוח חזקת השיתוף בין בני הזוג.
מכאן הערעור, שנסב על השאלות: האם יש באורח החיים הבלתי תקין של בני הזוג כדי לשלול את תחולה החזקה? האם יש בשיהוי בהגשת התביעה כדי לשלול את זכויותיו של דוד? והאם יש ברישום הנכס על שם שולמית כדי להצביע על מתנה מצדו של דוד?
אין חולק על כך כי בני הזוג ניהלו חיי נישואין בלתי תקינים מאד. הדבר התבטא , בין היתר, במריבות רבות ובבריחות חוזרות ונשנות של שולמית מהבית , עקב אלימותו של דוד כלפיה. לדברי שולמית , דוד אף אנס אותה פעמים רבות. מיד לאחר נישואיהם התגוררו בני הזוג בביתו של אבי דוד. בשנת 1963 יזמה שולמית חכירת מגרש ממינהל מקרקעי ישראל ועשתה ככל שביכולתה כדי לשכנע את המינהל לאפשר לה ולבעלה לרכוש זכויות בחלקה לצורך בניית בית מגורים של בני הזוג .
שולמית ודוד לוי חתמו על ההצעה לרכישת קרקע ממנהל מקרקעי ישראל וביום 25/12/1963 נחתם הסכם המכר בין המינהל ושולמית . הנכס נרשם על שם שולמית בלבד . בניית הנכס נעשתה בשלבים .
בית המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי דוד שותף בבניית הנכס נשוא המחלוקת . השופט קבע שדוד דאג להביא קבלנים שיעבדו בבית , שהוא נטל חלק פעיל בבניית השלב הראשון של הבית בעבודתו וסייע במימון הבניה, וכי כל זאת לא היה עושה אלמלא היה מרגיש עצמו כשותף במגרש ובבנין.
כן פסק בית המשפט המחוזי כי אין באורח חייהם הבלתי תקין של בעלי הדין כדי לסתור את חזקת השיתוף בנכס. לגבי רישום הנכס על שם שולמית בלבד קבע ביהמ”ש המחוזי, כי דוד האמין שאין בעובדה זו כדי לשלול את שותפותו במגרש מכוח נישואיו לשולמית, וכי שולמית היתה מודעת לשותפותו ברכישת המגרש כדי לבנות עליו את ביתם המשותף, ולא היתה רושמת את המגרש רק על שמה בניגוד לרצון בעלה .
שולמית טוענת כי אורח החיים הבלתי תקין לחלוטין בין בני הזוג מלמד על שלילת כוונת השיתוף.לטענתה היא מימנה לבדה את רכישת המגרש ואת בניית הבית הניצב עליו. לא היתה קופה משותפת בין בני הזוג, דבר המעיד על הפרדה רכושית ברורה. לחילופין טענה שולמית כי תרומתו המזערית של דוד בבניית שלד הבית או בכל פעולה אחרת שביצע, הינה בבחינת מתנה שנתן דוד לשולמית, אשר ניתנה כפיצוי על החיים האומללים שנגרמו לה .
מצידו טען דוד כי אין כל ספק שבזמן רכישת המגרש היתה לצדדים כוונה ברורה שהנכס שייך לשניהם והדבר מתבטא בכך שהצדדים הוציאו תכנית בנייה על שם שניהם, דוד הזמין את הקבלן השלד, שני בני הזוג היו חתומים על מסמכים של מינהל, הוא סייע במימון הבנייה.
לגבי חזקת השיתוף טוען דוד, כי די בלידת שלושת ילדיהם אשר נולדו לאחר רכישת המגרש ושניים מהם אף נולדו לאחר השלמת הבנייה, כדי לספק את הדרישה המינימלית לקיום חיי השיתוף.
“הלכת השיתוף ” בין בני זוג נשואים הוגדרה בפסיקה כך :”בהעדר הסכם , או כאשר לא ברור מה היתה הכוונת הצדדים בזמן הרכישה, מייחס להם בית משפט את הכוונה שהנכס יהיה שייך לשניהם בחלקים “שווים”.
בית המשפט קבע כי אמנם אין די במעמד הנישואין כשלעצמו ליצירת שותפות רכושית בין בני הזוג, אך הפסיקה אינה דורשת הרבה מעבר לכך כדי שניתן יהיה להחיל את חזקת השיתוף, די בהוכחת חיים משותפים כדי להעביר את הנטל על הצד השני כדי לסתור את קיומו של שיתוף נכסים.
עוד מסקנה שאליה הגיע בית המשפט היא כי בן הזוג שהוביל לפירוק הקשר , דהיינו מי שנחשב כ”אשם” בפירוק הנישואין אינו מאבד את זכויות הקניין שרכש במהלך הנישואין. במקרה דנן , נקבע על ידי השופטים כי כאשר המדובר בדירת מגורים המשמשת את הזוג בעת נישואיהם, הרי נטל ההוכחה הרובץ על התובע להוכיח שיתוף בדירה הוא קטן שכן דירת המגורים היא “גולת הכותרת של חזקת “השיתוף”.
טענה נוספת שהעלתה שולמית היא , כי לאור העובדה שדוד עזב את הבית סופית בשנת 1973 והתחתן שנית, ובמשך כל השנים הללו לא טרח לפנות לבית משפט ולממש את זכויותיו – אף שהקים משפחה נוספת – נוצר שיהוי המצביע על ויתור מצדו של דוד על זכויותיו בנכס המריבה. בפסיקה נקבע כי יש לאפשר לבן זוג ולטעון ולהוכיח קיומו של שיתוף בנכסים , אף אם הוא עושה כן בפעם הראשונה שנים רבות לאחר שנוצר השיתוף. בנסיבות אלה, אין לומר הוא ויתר על זכויותיו מכח חזקת השיתוף, למרות שלא טען להן בהזדמנויות קודמות. מעבר לכך, ציין בית המשפט כי דוד טען כבר בבית המשפט המחוזי כי רשם את הנכס על שם האישה עקב רצונו למנוע את האפשרות של עיקול הבית על ידי נושה. דוד הציג החלטה שממנה עולה כי העיקול בוטל רק בשנת 1987, ולכן אין לומר כי השתהה דוד בפנייתו לבית משפט בשנת 1990 ללא הסבר סביר.
בנוסף לכך טענה שולמית כי קיבלה את הנכס כמתנה מבעלה. כפי שנקבע בדין אנגלי, נכס שנרשם על שמה של אישה על ידי הבעל אשר סיפק את התמורה, או כסף שאישה מקבלת מבעלה, יוצרים חזקה , הניתנת לסתירה, כי הנכס או הכסף ניתנו לה במתנה. הלכה זו נקלטה במשפט הישראלי כחלק מדיני היושר של המשפט המקובל לאור נסיבות המקרה הספציפיות, קשה לומר כי שולמית יכולה לעשות שימוש בחזקה זו. מערכת היחסים הקשה בין בני הזוג והמריבות הרבות שאפפו את יחסיהם, שוללת כל אפשרות להסיק מסקנה בדבר קיום הסכמה של הבעל ליתן לאישה את חלקו בבית במתנה.
לסיכום למרות כל טענותיה של שולמית , קבע בית המשפט העליון כי הוא דוחה את טענותיה ופוסק שהנכס שייך לה ולבעלה דוד.