מר מרדכי לויט וחברת מרכבה השכרת רכב בע”מ ניהלו משא ומתן לצירוף לויט כבעל מניות במרכבה.
במסגרת זו נקבע בזיכרון דברים שערכו הצדדים כי כנגד ערבות בנקאית שתומצא על ידי לויט תינתן לו אופציה למשך 60 יום לרכוש מניות החברה. לויט נתבקש להוציא ערבות לטובת בנק מסד, לצורך קבלת אשראי ממנו לרכישת כלי רכב עבור החברה. לאחר חתימת זיכרון הדברים פנה לויט אל בנק הפועלים בע”מ אשר בו התנהל חשבונו וביקש כי תוצא הערבות. בנק הפועלים אשר פנה מיוזמתו אל בנק מסד, בבקשת אינפורמציה על החברה, נענה כי המדובר בלקוח טוב והוציא את הערבות הנדרשת. בדיעבד, התברר כי האינפורמציה שנמסרה על ידי בנק מסד לבנק הפועלים הייתה בלתי נכונה וכי המניע לנתינתה היה רצונו של בנק מסד לקבל את הערבות כבטוחה לאשראי שהקצה. בתביעה שהגיש לויט לבית המשפט המחוזי כנגד כל המעורבים בעסקה, נדרש בין היתר בנק מסד להימנע מהפעלת הערבות הבנקאית, שכן זו ניתנה על בסיס חוות דעת רשלנית שנתן לגבי מצבה הכספי של החברה. התביעה נתקבלה.
בנק מסד לא ויתר וערער לבית המשפט העליון.
בית המשפט העליון פסק שבנק מסד אכן חב חובה מוסרית שלא למסור חוות דעת בלתי נכונה לא רק כלפי בנק הפועלים אלא גם כלפי לויט, אולם השאלה הנשאלת היא כיצד יש להגדיר את חובתו הקונקרטית הנזקית של בנק מסד כלפי לויט.
לפי ההלכות שגובשו בישראל לעניין החבות הקונקרטית של נותן חוות דעת רשלנית, אחריותו של מחווה הדעה על פי עוולת הרשלנות קמה אם חיווה את דעתו בתחום מומחיותו (או בתחום שבו התיימר להיות מומחה) ; אם היה עליו לדעת שמקבל חוות הדעת יסתמך עליה ; אם מקבל חוות הדעת אכן הסתמך עליה כאמור באופן סביר ועקב כך נגרם לו נזק ; אם לא הייתה צפויה בדיקת ביניים של חוות הדעת לפני ההסתמכות עליה וכמובן – אם חיווי הדעה היה בלתי סביר בהתחשב במומחיותו של מחווה הדעה. כאשר למחווה הדעה יש נגישות למידע שאין למקבל חוות הדעת, תגבר הנטייה להטיל על הראשון אחריות נזקית.
לעניין גיבוש החבות הקונקרטית של נותן חוות דעת רשלנית, ניתן אף לאמץ מבחן נוסף, שלפיו מוסר מידע עלול להתחייב בנזיקין כלפי מקבל מידע שהסתמך על מידע זה גם כאשר מקבל המידע לא היה צד לפנייה אל מוסר המידע, אם מוסר המידע ידע או צריך היה לדעת כי המקבל כאמור עלול להסתמך על מידע זה ולפעול על פיו. עוד נדרש כי בפועל הסתמך מקבל המידע על המידע האמור, פעל על פיו ועקב כך נגרם לו נזק.
העובדה שמוסר המידע אינו יודע בפועל על קיומו של מקבל המידע, או על השימוש שהוא עומד לעשות במידע אינה מעלה או מורידה. השאלה היא אם נותן המידע היה צריך לדעת כי המקבל עלול להסתמך על מידע זה ולפעול לפיו, אפילו לא ידע על קיומו בפועל של המקבל המסוים.
בהגדרת החובה של נותן חוות הדעת (“היה צריך לדעת”), יש להביא בחשבון שיקולים המרחיבים את היקף החובה לעומת שיקולים המצמצמים אותה ; מחד גיסא, יש לבנק מעמד מיוחד ונכבד בחיי הכלכלה, ומעורבותו הרבה בפעילות הכלכלית השוטפת מחייבת הטלת חבות עליו, כלפי חוג סביר של בני אדם שאינו מצומצם מדי, במקרה שהייתה הסתמכות על פעולותיו. קבלת חוות דעת מקצועית מבנק על אודות לקוחו על ידי צד שלישי, באמצעות הבנקאי, שלו היא מעשה מקובל ומחייבת הרחבת היקף הפריסה של האחריות בנזיקין. מאידך גיסא, יש להיזהר ולהימנע מניסוח כללי גורף העלול להטיל אחריות על הבנק, נותן חוות הדעת, כלפי חוק בלתי מוגבל של אנשים העשויים לסמוך עליה, בלי שניתן יהיה להבחין בעזרת שימוש בקנה מידה אובייקטיביים בין מי שראוי ליהנות מהכלל ומי שאינו ראוי לכך.
אם פנה בנק א’ אל בנק ב’ בבקשת מידע על מצבו הכספי של אלמוני בלי לגלות לו שהוא פועל בשם לקוח, צריך בנק ב’ להניח, כעניין שבמסקנה הנובעת מנסיבות החיים, שבנק א’ פעל בשם לקוח.
ולענייננו, משנקבע כי היה על בנק מסד להניח כי קיים לקוח אשר בעניינו נדרש המידע, אזי השאלה שאותה יש לשאול הינה אם הבנק שמסר את המידע צריך היה לצפות שמסירת מידע רשלני תסכן את האינטרסים של אותו לקוח שבעניינו נדרש המידע. התשובה לשאלה זו אינה תלויה בזהותו של יוזם הבקשה. מנקודת מבטו של הבנק המוסר את המידע אין נפקא מינא אם מבקש המידע פעל מיוזמתו בעניין הקשור ללקוחו או בעקבות בקשה של הלקוח. בשני המקרים היה על הבנק לצפות כי בהתנהגותו הרשלנית הוא יוצר סיכון כלפי הלקוח. לפיכך, חב בנק מסד חובת זהירות קונקרטית כלפי לויט במוסרו את המידע.
במקרה דנן לא הוכח קשר סיבתי בין הפרת החובה על ידי בנק מסד לבין הנזק שנגרם ללויט. כדי להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק היה על לויט להראות כי הוא הסתמך על חוות הדעת של בנק מסד – וזאת הוא לא הוכיח. זיכרון הדברים נחתם עוד קודם למסירת הערבות הבנקאית, בלא שלויט הסתמך כלל על המידע שנמסר מבנק מסד. גם אלמלא הפר בנק מסד את חובתו למסור מידע מהימן, הרי שבנסיבות המקרה לא היה לויט פועל לביטול זיכרון הדברים או להפרתו.