אדון דניאל דוד נניקשוילי היה חייב כסף לנושים עקב פסק דין סופי שניתן נגדו. כאשר החובות לא נפרעו, פנו הנושים להוצאה לפועל וביקשו להטיל עיקול על נכס מקרקעין עיסקי שבו היה למר נניקשוילי 20%.
מובן שהחייב לא היה מעוניין כי נושיו יממשו את זכויותיו בנכס המקרקעין, ורעייתו, הגב’ נטלה נניקשוילי, שהיתה שותפה לדעתו זו, הגישה תביעה לבית המשפט בה ביקשה פסק דין הצהרתי לפיו היא זכאית להירשם כבעלת מחצית זכויותיו בנכס המקרקעין אשר שימש אולם אירועים הנקרא “אולמי קיסר” בקריית אתא. בתביעה זו, הסתמכה האישה על הלכת השיתוף בנכסים, אשר קובעת כי נכסים הנצברים במהלך נישואיהם של בני זוג שייכים לשניהם בחלקים שווים. תביעת האשה נידונה בפני כב’ השופט ביין אשר דחה אותה ביום 7.8.94, ובכך נסללה הדרך בפני נושיי הבעל להמשיך בהליכי הוצאה לפועל כנגד חלקו ב”אולמי קיסר” בקריית אתא.
הגב’ נניקשוילי לא השלימה עם קביעתו של בית המשפט בערכאה הראשונה ולכן הגישה עליה ערעור.
בית המשפט אשר דן בערעור סקר את הפסיקה בנושא זה וציין כי אכן ההלכה בדבר החלת הלכת השיתוף חלה מימים ימימה גם על נכסים עיסקיים, וזאת כאשר אין נסיבות יוצאות דופן וכאשר הנכסים העיסקיים נרכשו מרכוש שהצטבר עקב מאמץ משותף של שני בני הזוג. השופט ביין היה בדעה כי אין להחיל את הלכת השיתוף בנכסים במקרה זה, תוך כדי שציין כי חלקו של הבעל ב”אולמי קיסר” נרשם רק על שמו, ואילו דירת המגורים של הזוג נניקשוילי היתה רשומה על שם שניהם. לנוכח עובדה זו, הסיק השופט ביין כי היתה לבני הזוג נניקשוילי כוונה להפרדת הנכסים העיסקיים, וזאת במיוחד לנוכח העובדה כי לאשה היתה חנות משלה שאותה היא ניהלה.
בית המשפט שלערעור מצא כי לא היתה כל ראיה לאי תקינות בחיי הנישואין של חיי בני הזוג, השופטת שטרסברג כהן קבעה כי מהעובדה שכל אחד מבני הזוג ניהל עסק שונה, אין להסיק שיש בכך משום הפרדת רכוש ביניהם. יחד עם זאת, בחן בית המשפט שלערעור את המקרה גם ביחס לחובות הבעל וקבע כי זכותם של הנושים לממש את החוב מהנכס נובעת משתי נקודות: האחד, שיתוף האשה בחובות, והשני, העיקול שהוטל על הנכס ונרשם בפנקס רישום המקרקעין. בית המשפט שלערעור הזכיר את קביעתו של נשיא בית המשפט העליון לשעבר, השופט שמגר, אשר קבע כי שיתוף בנכסים כולל אף שיתוף בחובות, וכי רק אם החוב של אחד מבני הזוג נוצר מפעילות אישית מובהקת, לא יחוייב בן הזוג השני להשתתף בחוב זה.
הואיל והאשה טענה כי היא שותפה לנכס שנרכש מפרי מאמץ משותף שנצבר במהלך חיי נישואין תקינים וממושכים, קבע בית המשפט שלערעור כי יש לראות אותה גם כשותפה לכל החובות, מה עוד, שבמקרה זה הוכח כי החוב של הבעל נבע דווקא מהערבות שניתנה על ידו לאחד משותפיו בנכס עצמו.
ביחס לעיקול שהוטל על ידי הנושים, מצא בית המשפט שלערעור כי פעולה שעשה בן זוג בנכס הרשום על שמו עם צד שלישי בתום לב מחייב את הבן הזוג האחר. כאשר בית המשפט מניח כי בן הזוג שנכס רשום על שמו פועל גם בשם בן הזוג האחר.
מסקנת בית המשפט שלערעור היתה כי העיקול שהוטל ע”י הנושים על זכויותיו של הבעל ב”אולמי קיסר” עדיף על זכותה של האשה מכח הלכת השיתוף בנכסים. כן בית המשפט התרשם לשלילה מהעובדה לפיה ידעה האשה על דבר החוב וניסיונותיו של בעלה לסלקו שלוש שנים לפני שהגישה את תביעתה לבית המשפט. עובדה זו פעלה כנגד האשה.
המסקנה המתבקשת מפסק הדין הנ”ל היא, כי אם חפצים בני הזוג להיות שותפים בנכסי נדל”ן, הרי שעליהם לרשום את אותם הנכסים במשותף בספרי המקרקעין ולא להסתמך על הלכת השיתוף בנכסים אשר מקרה זה מוכיח כי לא תמיד תפרוש את הגנתה עליהם.