האדון קמראן והגב’ שהלה שושתריפור נישאו ביום 30/03/1988 ומנישואיהם נולדה להם בת ביום 24/01/1989. נישואיהם עלו על שרטון ובשנת 1990 עזב הבעל את דירת המגורים אותה חלק עם האישה, והרשומה על שם שני הצדדים בלשכת רישום המקרקעין. בדירה נותרו האישה ובתם המשותפת. ביום 15/05/1995, הגיש הבעל תביעה לפירוק השיתוף בדירה, וביום 30/04/1996, הגישה האישה תביעה כספית נגד הבעל.
הבעל עתר לפירוק השיתוף בדירת המגורים, כאשר טענותיו מתמקדות בזכויותיו על פי חוק המקרקעין. לעומת זאת, טענות האישה מתבססות על כך שהבעל חב לה חובות רבים אשר קיזוזם מסכום שוויה של הדירה מותיר סכום כסף זעום, אם בכלל. עוד טוענת האישה לזכותה למדור ועל כן במרקה וביהמ”ש יחליט בכל זאת לפרק את השיתוף בדירת המגורים, יש לפעול לטענתה על פי סעיף 40 א’ לחוק המקרקעין, ולעכב את ביצוע המכירה, עד להבטחת מדור לה ולביתה.
לעומתו, מפרטת האישה את הכספים ששילמה עבור רכישת הדירה, עיקרם במסגרת תשלומים לבנק טפחות ולחברת הלוואות בשם “הון”, וכן עבור אחזקה והשבחתה תוך כדי שהיא מוסיפה וטוענת כי על הבעל להשיב לה מחצית הסכומים ששילמה. מנגד, טוען הבעל, כי אינו חב לאישה דבר. טענתו העיקרית הינה כי ביחס לחובות העיקריים הנטענים, היינו הסכומים שהאישה שילמה לבדה כתשלומים עבור שתי ההלוואות שנלקחו לצורך תשלום מחיר הדירה, מהווה תשלום המזונות שהוא משלם, תשלום הכולל מדור, כאשר מתוך תשלומים אלה שהצטרפו אל הכנסתה הכוללת, שילמה האישה את הסכומים החודשיים כהחזר הלוואות ומכאן שאין כל חוב שלו.
אין חולקים כי הדירה רשומה ע”ש שני הצדדים בחלקים שווים, ולכן על הדיון חולש איפוא סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, לפיו רשאי אחד מבני הזוג לדרוש בכל עת את פירוק השיתוף בדירה, אשר שייכת כאמור לשניהם בחלקים שווים. השאלה העיקרית היא האם התשלומים ששילמה האישה לבדה, לאחר שהבעל עזב את הבית בשנת 1990, מהווים חוב של הבעל כלפיה, שיש להביאו בחשבון במסגרת איזון המשאבים.
האשה טוענה כי נשאה לבדה בתשלומי המשכנתא לבנק טפחות, למעט תשעת התשלומים הראשונים. הבעל טוען כי אמנם התשלומים הללו שולמו פיזית ע”י האישה, אך נעשו בשם וע”י שני הצדדים, כאשר תרומתו למאגר הכספים המשותף מתבטאת במחצית קצבתו מהביטוח הלאומי בסך 1,200 ₪, אשר משולמת לאישה כמזונותיה. על כן, טוען הבעל, כי סכום זה מצטרף להכנסתה הכוללת, ואת התשלומים ששילמה שילמה מתוך הכנסתה זאת, כך שיש לבחון, האם יש לראות בתשלום הבעל במסירת קיצבת הביטוח הלאומי, שחלק אותה עם אשתו כתשלום מזונות, כהשקעה משותפת או שמא יש לראות באי תשלום חלקו לשתי ההלוואות, כחוב לאישה.
לדעת בית המשפט, אין לראות בתשלום המזונות ששילם הבעל, תשלום עבור מדור. על פי הערכת בית המשפט, אין לקבל כי סכום של פחות מ-1,200 ₪ לחודש עבור האישה והילדה, כולל בתוכו תשלום עבור מדור, מדובר בסכום נמוך ביותר, אשר איננו עומד בכל קריטריון סביר, ולא בכל יחס לצרכים מינימליים של אישה וילדה. . כן לדעת בית המשפט, הבין הבעל כי תשלומי המזונות שחויב בהם, אין בהם כדי לכסות את חובו למדור האישה. ועל כן, יש לראות אפוא את השתמטות הבעל מלשאת במחצית התשלומים החל מרגע הפירוד ביניהם (עזיבת הבעל את הדירה), כחוב של הבעל לאישה כאמור בסעיף 6 (א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג.
בית המשפט בדונו בתיק זה ציין כי מדובר במקרה מצער של בני זוג אשר נישואיהם לא עלו יפה כבר בתחילתם. הבעל הינו נכה ואינו עובד. עבודת האישה היא במשק בית – עבודה פיזית מאומצת, הכוללת שבתות וחגים. כפועל יוצא מכך, מצבם הכלכלי של שני בני הזוג הינו בכי רע. גם כאשר יפורק השיתוף בזכויות הצדדים בדירה, ניכוי החובות יותיר בידם סכום כסף מועט, אשר וודאי אינו מספיק לרכישת דירה אחרת וספק אם יהא בו די לשמירה על רמת חיים סבירה.
סוגיית פירוק השיתוף בין בני זוג, מצויה בצומת הדרכים שבין דיני התנ”ך לדיני המשפחה. היא יונקת משני עולמות משפטיים. ביהמ”ש למשפחה נדרש למצוא דרך המשלבת את שני התחומים כאחד במסגרת המשפטית הקיימת. השיקול הקנייני לפירוק שיתוף הינו אחד השיקולים, אך לא השיקול היחד. בנסיבות מסוימות עשויה ידם של השיקולים האחרים המצביעים על עדיפות דיני המשפחה, להיות על העליונה. קביעת הדרך הקניינית כבלעדית עשויה לפגוע קשות בצד החלש מבין בני הזוג. מדובר במערכות דינים אשר משתלבות זו בזו וכל הפרדה ביניהם היא מלאכותית ובלתי אפשרית. לפיכך, יש לדון בשתי בעיות מרכזיות המתעוררות בעת מתן צו לפירוק השיתוף והן – זכות המדור של האישה וטובת הילדה הקטינה.
לטענת הבעל, לאישה לא מגיעות כל זכויות מדור ואילו האישה טוענת שעל הבעל לספק לה ולבתם מדור חלופי ראוי. הפסיקה קבעה מפורשות כי בית המשפט רשאי לעכב את ביצוע צו הפירוק עד להסדרת שאלת המדור. אין חולקים כי לבתם של בני הזוג מגיעות זכויות מדור מן הבעל.
שווי הדירה כפנויה הוערך ע”י השמאי ונאמד בסך של -.125,000 $. ניכוי יתרת המשכנתא וההוצאות המשפטיות מותיר בידי האישה סכום של כ-.100,000 ₪, סכום שוודאי אינו מספיק לרכישת דירה וספק אם די בו לשלם שכירת דירה וחיים ברמה סבירה. מסקנת בית המשפט אפוא כי הגם שניתן לתת צו לפירוק השיתוף בדירה, יש לעכב את ביצועו עד להבטחת מדור לאישה ולביתה.
אשר על כן, ניתן בזה צו לפירוק השיתוף בדירת המגורים ואולם ביצוע הצו יעוכב כל עוד לא יובטח מדורן של האישה והילדה. בעת ביצוע הפירוק, על דרך מכירת הדירה יקוזזו מסך הסכומים המגיעים לבעל מחצית מן החובות ששילמה האישה לבנקים. החישוב יעשה בעת המכירה וחלוקת הכספים על פי הסכומים שתשלם האישה עד אז לבנקים, ועל פי שיערוך הסכום אשר שולמו לבנק המזרחי, לאחר שתשולם יתרת המשכנתא החלה על הדירה. ביהמ”ש יפקח על ביצוע הפירוק ואיזון המשאבים בין בני הזוג על פי סמכותו כבית משפט לענייני משפחה.