כשהתגרשו האדון אליעזר אדלשטיין והגברת נחמה אדלשטיין זה מזו, היה בנם בן 5 שנים. משהתקרב הבן לגיל 13, ביקש האב לבטל את חיובו במזונות עבור בנו, וזאת עקב סירובו של הבן להפגש עמו. בית המשפט המחוזי בחיפה נעתר לבקשה זו.
בנוסף לכך, ביקש האב לבטל רטרואקטיבית את חובתו למזונות ולחייב את האם להחזיר לו את הסכומים ששילם ממועד סירובו של הבן לפוגשו. בקשה זו נדחתה ע”י בית המשפט, ומכאן הערעור שנסב על שאלת זכותו של האב להחזר הסכומים ששילם כאמור.
בשנת 1990 כשהתקרב הבן לגיל 13, תבע האב מבית המשפט המחוזי לקבוע סדרי ראייה חדשים בינו לבין הילד, שיהיו שונים מאלה שנקבעו בעבר. אולם, כאשר התברר לאב שהילד מסרב להיפגש עימו ולקיים כל קשר עימו, ביקש האב לבטל את חיובו במזונות. לטענת האב, יש לתלות באם את הקולר בשל המציאות שנוצרה, כך שאם יבוטל החיוב במזונות, תשנה האם את גישתה ותפסיק את השפעתה השלילית בעניין המפגשים. האם, מצידה, טענה, כי לא בה האשם וכי מדובר במעצורים נפשיים של הילד, הנובעים מהתנהגותו בעבר של האב כלפי האם וכלפי ילדם.
לבירור סוגיה זו מינה בית המשפט בהסכמת ההורים פסיכולוגית, אך לא היה בכך כדי להועיל בנושא הנ”ל שהעסיק את בית המשפט, כך שמונתה במקביל פקידת הסעד שטיפלה בענין והגדירה את המקרה כסבוך. בענין אחריות האם, נחלקו הדעות של הפסיכולוגית ופקידת הסעד: בו בזמן שהראשונה סברה שאין לתלות את האשם באם, סברה פקידת הסעד שהדבר תלוי במידת מה באם, ולו גם בשל מסרים עקיפים בלתי חיוביים לבן לגבי האב. כאן נאלץ בית המשפט להכריע בין חוות הדעת השונות.
בית המשפט לא ראה לנכון לקבוע שהאם מכשילה את הקשר בין האב לבן בזדון, אך סבר שהיא יכולה לעשות יותר כדי לקדם את הקשר. האב, מצידו, רוצה בכל מאודו בקשר, ואין לראות את התביעה להפסקת המזונות כתואנה בלבד. מבחינה משפטית נקבע בערעור אזרחי 13574/83, כי ניתן לצמצם את חובת המזונות כולה או מקצתה, כאשר המדובר בילד מורד.
במקרה דנן, לא היה מקום לתלות את האשם באב, גם אם שגה האב במקרה זה או אחר בדיבור או במעשה. עם זאת, לא ראה בית המשפט להורות על ביטול רטרואקטיבי של המזונות כפי שהאב תבע, ומה גם שהשתכרותה של האם איננה גבוהה, ואם תחוייב בהחזרת המזונות, יביאה הדבר למצוקה כלכלית קשה, שהרי בעתיד ייפול הנטל של המזונות על האם. לכן, קבע בית המשפט, כי כל עוד עומד סירובו של הבן להיפגש עם האב על כנו, אין לחייב את האב במזונותיו.
לא היה די בכך לאב, ובכתב הערעור שב ומטיל האב על האם את האשמה לכל שהתהווה ומלין על כך שבית המשפט במקום להטיב עם המצב, הקפיא למעשה את המצב הרע הנוכחי. בינתיים, הגיע הבן לגיל 14, ובגיל האמור מתקשחת מרדנותו. האב תובע בערעור, כי האם תחוייב בהחזרת מזונות רטרואקטיבית, משמע איפוא, כי תשלום המזונות יוצמד רטרואקטיבית לקיום הביקורים ממועד הפסקתם באוקטובר 1987, וכי האם תחוייב בהחזר הוצאות מיידית, ואם לא יהיה בידה להשיב את הכספים, תהיה עליה, כדבריו, אימת המאסר, ודבר זה יביא לשינוי עמדתה ובעקבות זאת לשינוי עמדתו של הילד.
לטענת האם, יש לראות את ההתפתחות בהקשרה הרחב: בשנת 1983 התגרשו ההורים, ובאותה שנה גם נפטרה בתם ממחלה ממארת. שני אירועים אלה השפיעו כמובן קשות על הבן. לטענת האם, הבעיות בקיום הקשר בין האב לבן החלו בשנת 1987 והעמיקו עם השנים. האם מפנה למסקנתה של הפסיכולוגית, לפיה אין יסוד לטענה שהאם מסיתה את הבן. כן היא מפנה לדברי העובדת הסוציאלית, שאף היא אינה טוענה שהאם אומרת לילד באופן פוזיטיבי דברים שליליים על אביו.
בנסיבות הענין, קבע ביהמ”ש העליון, שאין מקום להתערבותו במסקנות בית המשפט המחוזי בחיפה. אין ספק, שניתוק הקשר בין האב לבין הבן הוא בגדר חוויה נפשית קשה עבור האב, אולם אם סובר האב כי ניתן יהיה לשוב ולחדש את הקשר החיובי בינו לבין בנו אם האם תיכלא, כדרישתו, אחר סוגר ובריח, היא תביעה, שנסיון החיים והתבונה השיפוטית אינם יכולים לתמוך בה. הקשר חייב להתחדש בדרכי נועם ולא בכפייה ובאילוץ.
בית המשפט המחוזי בחיפה הסיק את המסקנה הנכונה בפוטרו את האב מתשלום המזונות מן המועד אותו קבע ואילך, אך העלאת הדרישה להחזיר תשלומים רטרואקטיבי, וזאת אך ורק כדי להביא את האם לידי מצוקה כלכלית, היא, כאמור, דרישה שהיא נטולת איזון בין טיב האמצעים הננקטים לבין המטרה אותה רוצים להשיג בעזרתם.
המסקנה העולה מהסוגיה שלפנינו היא, שהורה אשר מסית את ילדו כנגד הורהו האחר, כדאי שיידע שמעבר לפגיעה הנפשית הצפוייה לילד, יכול ויהיה שמזונות ההורה יבוטלו.