בנק הפועלים הגיש תביעה בסכום של -.219,461 ₪, וזאת להחזר כספים נגד שני לקוחות שלו, וכן נגד חמישה אנשים נוספים, אשר לטענת הבנק ערבו לחשבונם של שני לקוחותיו. להוכחת טענתו כי חמשת הערבים ערבו לחשבון הלקוחות, צירף הבנק לתביעתו עותק של כתב הערבות.
הערבים לא טענו כי חתימותיהם אינן מתנוססות על כתב הערבות, אלא העלו טענה מרעננת למדי, לפיה הם נענו לפנייתם של בעלי החשבון לחתום על ערבות כדי שהבנק יסכים להעניק לבעלי החשבון מסגרת אשראי בסך 10,000 ₪. לטענתם, לא היה להם שמץ של מושג כי בעת החתמת טופס כתב הערבות, נטלו בעלי החשבון מהבנק הלוואה בסך 120,000 ₪.
החתמת כתב הערבות לא בוצעה בבנק הפועלים עצמו, אלא פקיד הבנק מסר לידי לקוחו את טופס הערבות, והלה הלך ביחד עם כל אחד ואחד מחמשת ערביו לבנקים אחרים כדי שחתימותיהם יאושרו ע”י פקידי בנק המוסמכים לכך. בשום שלב לא נתלווה לאף אחד מערבים פקיד של בנק הפועלים עצמו, כך שאיש מין הערבים לא זכה לשמוע מבנק הפועלים עצמו מהי המשמעות המשפטית והמדויקת של טופס כתב הערבות. לטענתם, לו היו יודעים את המצב לאשורו, הרי שלא היו מסכימים כלל לחתום על הערבות. הם דבקו בגרסתם כי בעלי החשבון סיפרו להם כי הערבות מיועדת אך ורק למסגרת אשראי של 10,000 ₪.
לנוכח טענות אלו, נתן ביהמ”ש פסק דין נגד הערבים בסכום של 10,000 ₪ בו הם הודו, ונותר כמובן לדון בטענתם כי הערבות מוגבלת אך ורק לסכום זה. ביהמ”ש בחן את נסיבות החתמת הערבות, ומצא כי אין ספק שהיא נחתמה לאחר שכבר הוזרם לחשבונם של לקוחותיו הלוואה בשיעור של 120,000 ₪. כן שמע ביהמ”ש את עדותו של אחד מבעלי החשבון, יצחק גרייף, כי אכן הוא סיפר לערביו כי הם צריכים לחתום על מסגרת אשראי של 10,000 ₪.
השופט ע. דוויק (כתארו אז) אשר בפניו התנהל תיק זה, מתח ביקורת חריפה על פרקטיקה זו של הבנקים, לפיה ניתן טופס ערבות ללקוחות, ואז עליהם לדאוג להחתמת ערביהם. נוהג זה, לדעת ביהמ”ש, גורם לכך כי הבנק מוציא מכלל שליטתו את חובתו להסביר לערב במילים פשוטות ובצורה מדויקת על מה הוא חותם ועל מה הוא מתחייב כלפי הבנק. במילותיו של ביהמ”ש – “אני סבור שעצם העובדה שהבנק מטיל את תפקיד החתמת הערב על החייב עצמו, יוצרת מצב שבו הבנק מוותר ביודעין על ההזדמנות להסביר לערב את טיב חתימתו ואת פשרו של המסמך וכן, ואולי חמור מזאת, הבנק אף מונע מעצמו את היכולת להבהיר לערב מהו היקף ערבותו במועד החתימה, עפ”י המצב בפועל בחשבונו של הנערב”.
השופט דוויק מצא כי מר גרייף הטעה את ערביו, ובין בתום לב ובין בכוונה תחילה, גרם להם להאמין שהם ערבים לו כדי הסכום של 10,000 ₪ בלבד. לגרסתו, לבנק יש חובה ברורה כלפי הערבים לגלות להם גילוי מלא ומפורט את כל נסיבות החתמת הערבות, לרבות מצבו האמיתי של החשבון הנערב. הואיל והוכח במקרה זה כי הבנק לא הסביר מאומה לערבים, אלא בכלל השליך את משימת החתמת כתב הערבות על לקוחו עצמו, הרי ברור שהערבים לא ידעו כלל כי באותו מעמד ניתן לבעלי החשבון (לקוחותיו של הבנק), הלוואה בשיעור של 120,000 ₪, והם בכלל חשבו שהם חותמים למסגרת אשראי של 10,000 ₪, כפי שהסביר להם יצחק גרייף. השופט לא היה בדעה כי מותר לבנק להשליך על לקוחו את החובה להסביר לערב בדיוק על מה הוא חותם, כי הרי ברור, ברוב המקרים, כי דווקא לנערב יש אינטרס להציג את מצבו הכספי בפני חבריו באור הבהיר ביותר.
סוף דבר, קיבל ביהמ”ש את טענת הערבים, והגביל את הערבות לסכום של 10,000 ₪ בלבד. מקרה זה מוכיח כי חובה על כל אחד ואחד מאיתנו לקרוא בשבע עיניים על מה הוא חותם, ואם כוונת הערב היא כי ערבותו תהיה מוגבלת, הרי שיש לוודא כי דבר ההגבלה ייכתב ברחל בתך הקטנה בגוף טופס הערבות – אחרת הדרך לביהמ”ש עלולה להיות קצרה למדי.